138

ריו אביירטו לאנשים המתמודדים עם מחלת נפש


138
ריו אביירטו לאנשים המתמודדים עם מחלת נפש
"דרך הריו אני מרגישה שאני מתחברת לנשמה שלי יותר.
אני יכולה לראות השתפרות מאוד גדולה בזמן שאנו רוקדים, בהתחלה באתי לשיעור בלי חשק ולא התמקדתי בשיעור אלא במחשבות על החיים ועל הבעיות של היום-יום. עם הזמן התחלתי להתחבר לשיעור יותר ויותר והרגשתי שאני מתפתחת רוחנית כשאני נכנסת לשיעור המחשבות פשוט הולכות, אין לי מחשבות מטרידות, אני מתמקדת בתנועה ואני מרגישה שאני שומעת את המוזיקה שאצלי בפנים, הכל שר, אני מתחברת לתנועה וכיף לי לזוז עם כולם, אני מרגישה שכולנו ביחד, בקבוצה נוצרת בין כולן התחברות רוחנית. זה שונה מלהתחבר בשיחה או בסיגריה בחוץ משום שבקבוצה מכלול של דברים קורים ביחד! המוסיקה, הקבוצה,התנועה עבודה עם אנשים (לפעמים עובדים בזוגות) עבודה לבד, השילוב הזה הוא זה שעושה את ההבדל ומביא להתחברות רוחנית עם הקבוצה, הכי אני אוהבת בשיעור את המדיטציה שבסוף השיעור זה נותן לי תחושה של שלווה. "
(עדי-חברה בקבוצה)

מזה מספר שנים אני מלווה אנשים המתמודדים עם מחלת נפש, ניהלתי מסגרות של דיור מוגן, הוסטל ואף הייתי שותפה להבאתו של מודל הקלאבהאוס לישראל והקמתו של " קלאבהאוס עמית" בנצרת עלית. הכרתי עשרות אנשים אמיצים שמתמודדים עם מחלת נפש ולמדתי מהם רבות על ההתמודדות האישית ועל התהליך ההחלמה שלהם .
לימודי הריו-אביירטו ואחר מכן לימודי הפסיכותרפיה גוף נפש פתחו בפניי עולם שלם של התבוננות עמוקה ומרתקת על הקשר בין הגוף לנפש ועל האופן שבו סיפורי חיים של אנשים משאירים חותם עמוק על האופן שבו הם מהלכים בעולם. באופן שטחי ניתן להגיד שמחלת נפש היא מחלה שמשאירה את חותמה על מערכות חיים רבות האדם המתמודד עם המחלה עובר שינויים רגשיים, קוגניטיביים, גופניים, משפחתיים, אובדן של מקום עבודה, אובדן של חברים ומערכות יחסים. האדם שמתחיל לקבל טיפול תרופתי חווה בגופו נוקשות, קשירה, רעד, יובש בפה , השמנה, תחושה של אובדן שליטה ותופעות אחרות המשפיעות על האופן שבו הוא מהלך בעולם. תקציר זה מנסה להסביר את האופן שבו עבודה בריואבירטו יכולה להיות מענה / דרך טיפול המסייעת לאדם בתהליך ההחלמה האישי שלו. דרך החלמה שמתחילה בגוף. בתקציר זה ברצוני לחזק את התפיסה, שלא ניתן לדבר על החלמה בלי לדבר על החלמה של גוף ונפש ביחד. בתוך הגוף שלנו עצורות חוויות שונות, שאם לא נטפל בהן , נתנקה מהן, הן ימשיכו להיות נוכחות שם, גם אם האדם המתמודד יצא לעבודה , יקים משפחה , יהיה חבר במסגרת זו או אחרת, חוויות אלו ימשיכו לגור בתוכו ולנהל את חייו.
דרך עבודה בריואבירטו , גישה המשלבת תנועה , מגע , נשימה , יצירת קשר, הרפיה ועוד, המתמודד עם מחלת נפש, יכול לנוע בעולם שלו, באינטגרציה גדולה יותר של כל מהותו כאדם.

תקציר זה משלב חומר תיאורתי עם התבוננות על מה קרה לאנשים שהשתתפו בקבוצת ריואבירטו שעשיתי ב"קלאבהאוס עמית. הקבוצה התחילה כקבוצה של נשים , מתמודדות ואנשי צוות. המפגש היה שבועי אורכו של כל מפגש בהתחלה 50 דקות. התקיימו כ20 מפגשים.

העבודה בתנועה -
תנועה של הגוף דרך ריקוד חופשי, מאפשרת לאדם לקשור ולחבר נושאים לא מודעים, שלא היו עולים באופן מילולי . בגוף מגולמת ידיעה, אשר עולה למודע תוך כדי תנועה ,העלאת זיכרונות , תחושות ורגש CHAIKLIN ,1975) ) הריקוד יוצר אינטגרציה אצל המטופל, מה שיכול להפחית תחושה של בלבול, אפטיה, לתת תחושה של דימוי גוף ריאלי , לתעל רגשות וכעסים באופן נורמטיבי ולהגדיל את טווח ההבעה התנועתי והרגשי. השימוש באלמנטים החיצוניים של המעגל ושל קצב, יכולים לאפשר לחברים בקבוצה לבטא את עצמם באופן אישי , טבעי ואינדיוידואלי. HOBSON (1979) מציין שהעבודה דרך תנועה, מאפשרת למטופל לחוות מצבי קשר שונים, מצב אידיאלי של קשר הנע בין לבד – ליחד,בין שיחה ורבלית- ללא ורבלית ,בין איזון ויציבות –לשינוי, בין אינטימיות אישית- למרחק . תנועת החיקוי במעגל, אחד האלמנטים שבו אנחנו משתמשים בריואבירטו אינו סתם חיקוי או העתקה של תנועות גוף ומימיקה של האחר, אלא, זוהי רפלקציה אמפטית שבו אינטראקציה חברתית יכולה להתרחש . תרגיל של מראה יכול לעודד מגוון גדול של תנועות ולעלות את הדיאלוג התנועתי.
התהליך שבו נעשית רפלקציה תנועתית לא מילולית, מעודדת תחושה של קבלה ואמון ומקבילה לטכניקות טיפוליות -מילוליות, שבו המטפל חוזר על המשפט של המטופל . (ROGERS, 1951)
התהליך הזה מקביל להתפתחות הילד, כאשר התנועה הלא מילולית, הסינכרונית, בין האם לתינוק, נותנת תחושה מוקדמת של זהות . מרגרט צ'ס שהיתה מרפאה בתנועה ועבדה שנים רבות עם אנשים המתמודדים עם מחלת נפש טענה, שתוך כדי תנועה, מתבצעת בנייה של תהליך אמון ושיקום מערכות יחסים, אשר מסייעות לאדם הלוקה בסכיזופרניה, לחזור וליצור קשרים חברתיים. לקבל תחושה שהוא מובן ,יוצר קשר אמפטי , מעלה את האינטראקציה החברתית. בעקבות העבודה הגופנית, תנועתית מתאפשרת תנועה גם בעולם הרגשי, הקוגניטיבי והשפתי ופעמים רבות לאחר פעילות זו אנחנו יכולים לראות יכולת של חברי הקבוצה לתקשר ביניהם גם באופן מילולי. לאחר תקופה של מספר שבועות של עבודה קבוצתית ניתן היה לראות שיפור ביכולת לעבוד לפרקי זמן ארוכים יותר , גמישות גדולה יותר של הגוף, עושר תנועתי גדול יותר, יכולת להתאים את התנועה לקצב הנשמע, יכולת להיות באינטרקציה קשובה בין חברי הקבוצה וביכולת להיות ולשהות במרחבים השונים אותם זימנה העבודה התנועתית.

העבודה בקבוצה , במעגל -
אדם המעוניין לבדוק את יחסיו עם הסביבה, ייטיב לעשות זאת במסגרת קבוצתית.
יאלום (2006), בספרו טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה, מתאר את העבודה הקבוצתית עם מטופלים, המתמודדים עם מחלת נפש. הקבוצה, לדבריו, יוצרת חוויה הכוללת אחד עשר מאפיינים : הפחת תקווה, אוניברסליות , הקניית מידע , זולתנות , שחזור מתקן של הקבוצה המשפחתית הראשונה, חברות , חיקוי , למידה בין אישית , לכידות קבוצתית , קתרזיס וגורמים קיומיים. את כל אחד עשר המאפיינים האלה ניתן לראות, בדרך זו או אחרת, דרך התהליך שעוברים המשתתפים, בריואבירטו. בקבוצה, יכולים לעלות ביטויי רגשות שונים כגון קבלה , חום ומגע ומצד אחר פחד, ושחרור תוקפנות . לעיתים, נעה הקבוצה יחד ובקצב אחיד, כמו בטקס פולחני ולעיתים רוקד כל אחד לעצמו ועובר תהליך אישי. עבודה קבוצתית בתנועה, באה לאפשר למטופל הרוקד להרוויח מספר דברים : תחושה טובה בגוף- אנשים המתמודדים עם מחלת נפש לעיתים קרובות מציינים, שהם איבדו את התחושה של הגוף שלהם , הם מרגישים מגושמים ושכחו לגמרי איזו תחושה נעימה יכולה להיות בגוף כתוצאה מפעילות גופנית. הרחבת יכולת הביטוי התנועתית של המטופל ע"י פעילות תנועתית ישירה ובלתי ישירה. ( GOVING , 1971) , העלאת המודעות התחושתית כלפי העולם הפנימי והחיצוני (ALMA HAWKINS, 1960) מביאה לחוויה של קשר בין חברי הקבוצה .
העבודה במעגל, מקורה בריקודים הפרימיטיביים . אפילו האדם הפרימיטיבי הבין, שקבוצה של אנשים שנעה ביחד, מרגישה תחושה של כוח ומוגנות, מאשר האדם הבודד. ( CHAIKLIN, 1975). שלא כמו במסגרות פסיכיאטריות מילוליות, מסורתיות, שבהן ההיררכיה ברורה , שרק אחד יכול לדבר באותו הזמן, בקבוצה בריואבירטו - המעגל הוא הצורה המשמעותית . כולם יכולים לזוז באותו הזמן , כולם שווים ,לכולם יש מקום.
על פי התפיסה של ריואבירטו, עובדים במעגל, כדי שיתאפשר לכל אחד לראות את השני. בעזרת התנועה במעגל ,כיווצו למרכז, התרחבותו כלפי חוץ , סיבובו, נוצר פוטנציאל אנרגטי גדול יותר והאינטגרציה גדלה בין המשתתפים. כל זה מביא להתחדשות ולהגברת אנרגיה וחיוניות. (מריה אדלה)

עבודה עם מוסיקה -
אוליבר סקס אמר על העבודה עם מוסיקה: "ראיתי מטופלים שלא יכלו לעשות צעד, אך יכלו לרקוד ומטופלים, שלא יכלו להוציא הברה ויכלו לשיר" . מוסיקה משפיעה עלינו מבחינה נוירולוגית ( פיזי וכימי) רגשית , מוטיבציונית וחברתית. מדיום המוסיקה הוא בעל עוצמה ואינו מאיים.
אמיר (1999), בעבודתה, מציינת שהפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס האמין, שהשמעת צלילים מוסיקליים כדבר יום יומי, יכול לתרום באופן יעיל לשמירת בריאות הנפש והגוף של האדם.
לקצב, שני תפקידים בתנועה: הוא מבנה את הפעולה של האדם ומאיץ את תחושת השייכות לקבוצה. הקצב מאפשר לחוות תחושה קבוצתית -משותפת.הקצב מאפשר למטופל לפתח ולשמור על העצמיות שלו תוך כדי אינטגרציה חברתית. תחושת השייכות הזאת לקבוצה, היא אחד המשתנים הטיפוליים בפסיכותרפיה הקבוצתית. (YALOM 1970 ) המטופל בקבוצה יכול לנווט כעס בתוך מבנה הקצב ולהרגיש תחושה של חיות אישית.
מספר מחקרים נעשו בשנים האחרונות ברחבי העולם, במחלקות פסיכיאטריות, בהן היה ניסיון לבדוק את השפעתה של המוסיקה, על המצב הנפשי של חולי סכיזופרניה. באופן כללי ניתן לומר, שבעבודות אלה נראה, שמוסיקה יכולה להשפיע על הסימנים השליליים של המחלה, להביא לעליה ביכולת ליצור קשר, הפחתת הבדידות החברתית, התעניינות באירועים חיצוניים , הפחתת חרדה והזדמנות להבעה רגשית. על מנת שהטיפול במוסיקה יהיה אפקטיבי, הוא צריך להתרחש לטווחי זמן ארוכים. ( מתוך אתר הסוקר מחקרים בתחום). העבודה בריואבירטו מזמנת לחברי הקבוצה מפגש עם סוגי מוסיקה שונים. שירים מוכרים מעלים זכרונות ומפגישים עם משמעויות מוסיקליות ומילוליות ושירים חדשים מפגישים את הגוף נפש עם מקומות לא מוכרים ועם האפשרות לפגוש מקומות אלו. יש במוסיקה אפשרות להבנות באופן לא מילולית את האופן שבו הקבוצה מתנהלת , לדוגמא להתחיל ולסיים כל פעם באותו שיר. המוסיקה בריואבירטו מביאה איתה את האפשרות לפגוש קצב שונה מזה המוכר לי בתוך גופי , ברגעים שבהם אנו בוחרים לעבוד בקבוצה ללא מוסיקה ניתנת לחברי הקבוצה ההזדמנות לחפש את הקצב בתוך גופם.

עבודה דרך נשימה -
קן דיכטוואלד, בספרו: "גוף ונפש", טוען שכדי שאדם יוכל להפיק תועלת מרבית, מכוח החיים העומד לרשותו, עליו לעשות שימוש מלא במערכת הנשימה. הנשימה קשורה לכל התפקודים בגוף והיא מחברת את כל הרבדים – הרגשי , הפיזי השכלי והרוחני. בזמן הנשימה, אנו נטענים באנרגיה. בזמן השאיפה אנו מסלקים פסולת מהגוף. הרחבת הנשימה, מגבירה את יעילותן של שתי פעילויות בסיסיות אלה : הטענה וניקוי. הגוף שלנו זוכר הכול. הוא זוכר שהעליבו אותנו ועצרנו את הבכי עמוק בפנים . הוא זוכר שפחדנו או הופתענו והנשימה שלנו נעתקה .בני אדם מבוגרים מוחזקים בהמון מקומות, הם עוצרים את עצמם ואוצרים בתוכם את הכאב. כשהנשימה שלנו נעצרת, כל הרבדים הקשורים בנשימה מושפעים – ברמה הפיזית, הרגשית והשכלית. לדברי קרול לפמן, עם השנים, השרירים בגוף מקבעים את המקומות, שהוחזקו ונפגעו . בכל פעם שאנחנו מדכאים את הרגשות שלנו, נגרם כיווץ שרירים, הנשימה מוגבלת והגוף רושם. במשך הזמן, נהפך התהליך הזה למצב כרוני - אוטומטי ואנחנו מאבדים את היכולת לחוות ולבטא רגשות. מריה אדלה טוענת, שלכל אדם הפלסטיקה שלו. לעיתים, ניתן לראות אדם המקובע בפלסטיקה שלו, כתוצאה מחוויה שנחוותה בעוצמה רבה , חוויה -אותה האדם לא רצה, או לא יכול היה, לתת לה ביטוי מלא, בזמן אמת. ביטוי גופני זה נקרא: מעצור והוא ניכר בגוף באזורים שונים.
מקורה של העבודה בנשימה, בתורות עתיקות מהמזרח . טכניקות נשימה עוזרות להרגעה ולהורדת מתח , הן מזרימות אנרגיה מחודשת ומגבירות את המודעות העצמית . הנשימה היא נקודת חיבור בין המודע לתת מודע , היא מאחדת גוף, נפש ורוח. כך אפשר לשחרר באמצעותה חסימות אנרגטיות ודפוסי חשיבה שליליים. השימוש בטכניקות נשימה, מביא את המטופל לחוויה רוחנית וגופנית מיוחדת. הגוף, מגיב לשינוי ברמת החמצן והאנרגיה, בתחושה של נעימות וניקיון. בדומה לזאת שחשים בעת מדיטציה או היפנוזה. בריואבירטו אנו מסבים את תשומת ליבם של המשתתפים לאופן שבו הגוף נושם , אנו פותחים את המפגש בנשימה ומסיימים אותו במדיטציה. כשאני מתבוננת בגופם של המשתתפים בקבוצה אני מגלה את הצטמצמותם של האיזורים הנושמים , השימוש בסיגריות מקשה גם הוא על היכולת לנשום עמוק, עם הזמן מתגברת אצל כל אחד מהחברים היכולת להיות עם הנשימה, להביא אותה לחלקים שונים של הגוף ולהשתמש בנשימה כאמצעי שמפחית חרדה ומתח.
המפגש האנושי – חלק מהמאפיינים של התמודדות עם מחלת נפש , בעיקר בשלבים הראשוניים היא הסתגרות , התבודדות, ניתוק קשרים ויכולת מצומצמת לראות בקושי את עצמך, שלא לדבר על ראיית האחר. העבודה בקבוצה של ריואבירטו מאפשרת ליצור אינטראקציה לא מילולית. אינטראקציה של אדם לאדם. ישנו במפגש אפשרות לעבוד כל אחד עם עצמו ולבדוק כיצד היה רוצה להיות באינטראקציה עם אחרים. בקבוצה, מטשטשים כל הגבולות , בקבוצה, גם אנחנו - הצוות באים עם הגוף הייחודי שלנו, עם הכאבים, הזיכרונות ודרך השמחה הייחודית שלנו. בקבוצה, כולנו שותפים. אין הפרדה בין מה שעושה הצוות ומה שעושות החברות. אנחנו שותפות לתנועה, לחוויה, לדופק שעולה תוך כדי תנועה , לעייפות , לקושי הפיזי, לשירים שמשפיעים עלינו, לתחושות של מה שנעים וטוב ולמה שלא. בקבוצה מפעמת רוח של תקוה מפעם, לפעם, כל אחת יכולה להרגיש את השיפור הגופני, שחל בתנועה שלה. ואני, כמנחה, יכולה להתרגש כיצד תנועות , תנוחות , גיוון תנועתי שלא היו קיימות - מתגלות.
בסיום המילולי שמתקיים בסוף חלק מהשיעורים, עולים תכנים של תקווה: " אני מרגישה רגועה"," אני נושמת טוב יותר", "היה כייף" , " אני אבוא גם בשבוע הבא".
עבורי היתה זו התנסות משמעותית, אפשרות להכיר אנשים שהכרתי באופן אחר, לפגוש את האנושיות שלהם , היכולת שלהם לשמוח, לרקוד, למצוא את החיוניות שהיתה מוסתרת, להיות בקשר , לטפל ולא רק להיות מטופלים ולפגוש כמנחה , כל פעם מחדש את הקסם והכוח הנסתר שמתגלה תוך כדי המפגש בריו-אביירטו.


נכתב על-ידי רונית שוסטר

לקבלת עדכונים
דוא''ל:
מה חדש?
משפחה רוקדת בחנוכה - 24/12/19
24/12/19
מתנ"ס יד התשעה
קרא עוד